תפלת מנחה – אליהו בהר הכרמל

תפלת מנחה

יש אומרים: שהסיבה שתפלת מנחה נקראת מנחה לפי שאליהו הנביא נענה בויכוח שהיה לו עם נביאי הבעל בשעת מנחה והנה הסיפור [עיין עוד בתפלת מנחה]

מעשה של אליהו הנביא עם נביאי הבעל –

 שהיה לו ויכוח עם נביא השקר מי הוא מנהיג את  העולם האם הקב"ה או הפסלים שלהם  אליהו

אליהו עומד לערוך מבחן בהר הכרמל. הוא מסביר לכל העם מהו המבחן שיערך וכיצד הפתרון יענה להם ויפתור את ספקותיהם. לאחר הניסיון ידעו כלם האם הקב"ה שולט, או חס וחלילה ה'בעל'.

"הביאו לפני שני פרים זהים. פרים תאומים, שנולדו לאם אחת ביום אחד, וגדלו במרעה אחד, יחדיו"

הפרים הובאו ועמדו לפני אליהו.

-"בחרו אתם ראשונים פר בשבילכם", בקש אליהו מנביאי הבעל.

אליהו לא רצה שהם יטענו אחר כך ויאמרו שהוא בחר ראשון את הפר הטוב ביותר, ולהם השאיר פר לא משובח.

נביאי הבעל בחרו פר כלבבם.

אחר כך הקימו שני מזבחות וערכו עליהם עצים.

אליהו פרט מהו המבחן:

-"כל אחד מאתנו ינתח – יחתוך את הפר שלו לחתיכות, וישים אותן מעל העצים שבמזבח.

לא נבער כל אש אחר כך נעמד להתפלל.

אתם  – נביאי הבעל, תתפללו לאלהיכם, הבעל. ואני, להבדיל בין קדש לחל – אתפלל לקב"ה אלקי ואלקי אבותי.

ומי שיענה לקוראיו באש, וישלח אש לקרבנו – סימן שהוא האלוקים".

– "טוב הדבר" !

כך ענו ואמרו כל הנוכחים בהסכמה. הכל הבינו שזו דרך ראויה לשמה, אמתית וכדאית. הניסיון החל.

אמרו חז"ל: בשעה שאליהו אמר לעובדי הבעל לבחר פר, הלכו ולקחו שני פרים תאומים, שגדלו יחד. הטילו עליהם גורלות. גורל אחד לה', והשני – לבעל.

פרו של אליהו, פנה והלך מאליו לאליהו, מיד כשנבחר. ואלו הפר שעלה לשם הבעל – לא זז.

התקבצו כל נביאי הבעל ואל הצליחו אפילו להזיז את רגלו. "לך עמהם", פנה אליהו אל הפר בבקשה. ואז, לעיניהם הנדהמות של כל העם, פתח הפר את פיו והשיב לאליהו: "אני וחברי יצאנו מפרה אחת, גדלנו במרעה אחד. והוא עלה בחלקו של מקום שם שמים יתקדש על ידו. ואני עליתי בחלקו של הבעל, להכעיס את בוראי?"

"אל תירא" , ענה לו אליהו, "כשם ששם ה' יתקדש על הפר שעמי, בזה שה' יבחר אותו, כך יתקדש שם ה' על ידך, בזה שלא תבחר"

איני זז מכאן, עד שלא תקח אותי אתה בעצמך, ותמסרני בידם"!, התעקש שוב הפר.

אז לקח אליה את הפר, ונתנו בעצמו לנביאי הבעל.

על זה נאמר בפסוק: "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו" – גם הפר ידע והכיר את הקב"ה קונהו, שבראו ודואג לכל מחסורו.

אליהו הנביא אמר לנביאי הבעל, שהם רבים, ולכן הם הראשונים שיפעלו בהתאם לדבריו. לקחו נביאי הבעל את הפר, שחטו אותו, שמו את הנתחים מעל העצים, והתחילו לקרא בשם הבעל ולהתפלל אליו. הם עמדו וקראו וצעקו אל הבעל:

עננו, ענה לנו הבעל", בקשו שוב ושוב.

-"עננו, עננו…"

אולם – אין קול ואין עונה. אש לא נראתה על מזבחם.

שעות רבות הם הוסיפו לעמוד ולצעוק. מהבקר עד לצהרים.

בבקר ובצהרים השמש חזקה. הם חשבו שהחם והשמש יתרמו להם ויעזרו לאש להוצר…

אך האש בוששה לבוא. לשוא הם קראו והתחננו במיטב המליצות. הם נקטו בכל האמצעים שהם רגילים לפנות ל'בעל'.

– "עננו, עננו…!"

התחננו. והאש לא דלקה.

נביאי הבעל התחמקו. כשבנו את המזבח לשים עליו עצים. עשו אותו חלול. בתוך המזבח הכניסו את חיאל בית האלי, וסכמו מראש:

"כאשר אנחנו נקרא לבעל, אתה תבעיר את האש מתחת לבתרי הפר. האש תבער וכלם יראו שנענינו".

אך ה' שלח נחש. הנחש הגיע מתחת למזבח וכהכיש את חיאל. חיאל מת מתחת לעצים.

הנביאים קראו – אך הוא לא שמע…

-"מדוע חיאל בית האלי לא שומע אותנו?" התפלאו, ונסו לצוק בקול רם עוד יותר.

-"עננו ! עננו!"

– הבעל, ענה, עננו…"

ביאוש גובר התחילו הנביאים פוסחים על המזבח – מדלגים עליו מצד לצד. הם חשבו שאולי התנועה תעזור לאש להבהב ולהופיע. הם פסחו גם על המזבח של אליהו והרסו אותו.

בהגיע שעת צהרים, ועדיין לא היתה כל תגובה מצד הבעל, התל בהם אליהו – צחק על העבודה הזרה שלהם:

"קראו בקול גדול, כי הוא אלהים!" 

ליצנות על עבודה זרה מותר. ולכן שם אליהו את העבודה זרה ללעג וקלס:

"הרי אתם אומרים שהוא האלקים. שמא עכשיו הוא מדבר עם יועציו? אולי הוא עסוק? אולי הוא רודף עכשיו במלחמה כלשהי? אולי הוא אוכל? יתכן, שהוא ישן עכשיו, ויקום עוד מעט…?

למרות שאליהו אמר את הדברים בהתול, המשיכו הנביאים בטפשותם ועשו כדוריו. הם קראו בקול גדול יותר.

– "עננו!", צעקו ע-נ-נ-ו !"

באותה שעה ה' הדמים והשתיק את כל העולם הבריאה חרישת כאילו אין בה בריה ציפור לא ציצה, גלים לא השמיעו אדותם, רוח לא שרקה, אפילו זבוב לא זמזם הכל נדם      

ומודע

כדי שלא יאמרו נביאי הבעל על כל רחש שישמע הנה ענה לנו הבעל הלא שמעתם את קולו שקט עמום שרר רק קולם הנחר נשמע בחלל העולם

אחר כך לקחו נביאי הבעל חרבות ורמחים והתחילו להתגודד דהיינו לשרוט את עצמם עד שנשפך דם זה היה אחד הדרכים של עבודתם לבעלע ובהבעל הרי הוא עבודה זרה דמיון חסר תוחלת והגיון כמובן שפעולה זאת לא עזרה להם

כעבר הצהריים התחילו נבנאי הבעל עושים יצמם כאילו הם מדברים בנבואה שתרד אש אך אחריי זמן מעוט הם התיאשו אף מזאת ופסקו

ברור היה לכל שאין כי אין קול ואין עונה ואין קשב עכשיו הגיע תורו של אליהו הנביא להוכיח את חלקו במבחן.

כאשר נביאי הבעל ראו שלא ירדה אש על המזבח שלהם קרא אליהו הנביא לכולם להתקרב אליו

אליהו רצה שכולם יהיו באחדות בזכות האחדות ובכח ההתלכדות הוא יוכל לבנות את מזבח ד' ההרוס

גשו אלי הסתכלו וראו מעשה נס ולא תחבולה לא כמו שנוהגים נביאי הבעל בערמה ושקרים.

אליהו לקח י"ב אבנים כמספר שבטי ישראל, ובנה מזה מזבח, מסביב המזבח הכין תעלה רחבה וגדולה שהמים יוכלו לזרום בו אליהו ערך את העצים על המזבח ועליהם שם את נתחי הפר.

בקש אליהו שיביאו ארבע כדי מים וישפכו אותם מלאי מים על העולה ועצים וכך עשו שלו שפעמים והכל כדי להגדיל את הנס ששפך מים שטבעם לכבות את האש ופתאום היה מחזה מדהים מהשמים ירד אש היא בערה ואכלה את העולה והעצים את האבנים וכן את העפר ואף את המים שבתעלה

כשראו זאת כל עם ישראל נפלו על פנהים ואמרו ה' הוא האלהים על הר הכרמל נעשה קידוש ה' גדול כל איש ואשה ידעו שה' בוחר בעמו ישראל והוא אחד ושמו אחד

ואז אמר אליהו לתפוס את נביאי הבעל נביאי השקר נביאי הבעל היו רוצחים הם רצחו את נביאי ישראל הכשרים והאמתיים כל הקהל פתח בריצה אחרי נביאי הבעל אליהו אמר את שם ה' המפרש ונביאי הבעל עמדו ולא היו מסוגלים לברח.

עכשיו מלכות ה' גלויה ומפורסמת בעולם ואפשר להוריד גשם עוד מעט ינתן האות והאשור לארובות השמים להפתח ולהמטיר את ברכתם על העולם לשטוף את האדמה מהיובש ומהצחיחות להרוות את הצמאים.