"עבדים היינו" ממשיכים באמירת ההגדה עבדים היינו שהיא תשובה לשאלת הבן "עבדים היינו לפרעה במצרים…" כלומר לפי שהיינו עבדים לפרעה על כן אנו אוכלים מצה ומרור כאשר הם אכלו (אבודרהם סדר הגדה).
כשאומרים עבדים היינו מגלים את המצוות על ידי שמורדים את הכיסוי שעל גבי המצוות והטעם שמגלים את המצות כדי לקיים את דברי הפסוק "לחם עוני" לחם שעונים עליו דברים הרבה (מהרי"ל סדר הגדה עמ' צה).
עבדים היינו – הטעם שמתחילים את מגיד בעבדים היינו לפי שבגמרא בפסחים (קטז, א) נחלקו רב ושמואל בדין שהגמ' אומרת שצריך לפתוח את הגדה בגנות ולסיים בשבח, רב סבר מה כוונת הגמרא שפותחים בגנות, שאומרים מתחילה היו אבותינו עובדי ע"ז שזה בעצם גנות לנו, ושמואל סובר פותח בגנות הכוונה "עבדים היינו", ובכדי לצאת ידי שתי השיטות מתחילים "בעבדים היינו " כדברי שמואל ובהמשך אומרים גם מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו' כדברי רב
ולכאורה היה יותר מתאים להתחיל לפי סדר הדורות בתחילת היו עבודי עבודה זרה ורק אחר כך היו עבדים לפרעה ולמה לא מתחילים לפי שאם היינו מספרים לפי סדר הדורות בתחילה היו עבודי עבודה זרה אבותינו שהכוונה תרח אבי אברהם כשהיינו אומרים עבדים היינו לא היה ניכר שאומירם את זה מפני הדין של מתחיל בגנות שהיה נראה כהמשך סיפור סדר הדורות, וא"כ לא נצא ידי חובת שמואל לכן מתחילים תחילה עבדים היינו כרב (הגדה של פסח ירושלים במועדיה).
"מעשה בר"א ור"י וכו'" – בהמשך הגדה בעל הגדה מביא את מעשה בר"א ור"י הטעם באמירת מאמר זה, כיון שפסקת עבדים היינו מסתיימת "אפילו כולנו חכמים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר וכו'" מביא בעל הגדה ראייה ממעשה שהתנאים סיפרו יציאת מצרים שממנו לומדים שתי דברים אלו שכן התנאים האלו היו גדולים בחכמה ואף הם הרבו לספר ביציאת מצרים כל הלילה (ריטב"א, אורחות חיים). ואולי נאמר שאין ראייה משם שאולי הם סיפרו לפני התלמידים ולכן היו חייבים בסיפור יציאת מצרים אבל הם עצמם פטורים, על זה אמר בעל הגדה שעסקו עד שבאו תלמידיהם כלומר שהיו לבד בלא התלמידים כיון שחיוב יציאת מצרים הוא על כולם אפילו על חכמים (עטרת זקנים).
טעם אחר: מאמר זה הולך על דברי בעל ההגדה שכתב בקטע הקודם "וכל המרבה לספר" בא לומר שגם בדור שלנו שאנחנו לא היינו במצרים ולא יצאנו ממצרים גם אנו מצוים לספר, וועל זה הוא מביא ראיה מהתנאים שר"ע היה מבני גרים כמבואר בגמ' בסנהדרין (צו, א), ור"א ור"י היו לוים (עיין סוטה כא, ב בתוד"ה בן עזאי) ור"ט וראב"ע היו כהנים (ב"מ יא, א), שמעולם לא השתעבדו אבותם במצרים אף על פי כן אנשים האלו סיפרו ביציאת מצרים למרות שלא היו בשעבוד מצרים וגם אנו שלא היינו בשעיבוד מצרים צריכים לספר ביציאת מצרים (הגדה של פסח גנזי כנסת הגדולה).
בהמשך הגדה אומרים את דברי רבי אלעזר בן זומא שאומר "הרי אני כבן שבעים שנה": מדוע נקט בלושן הרי אני כבן והא על פי דברי הגמרא בירושלמי (ברכות פרק ד ה"א) שרבי אלעזר לא היה כי אם בן ט"ז שנה, ויש שיטה הגמרא בברכות (כח, א) אומרת שהיה בן י"ח שנים, ובגיל כזה נהיה נשיא ישראל ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה לנשיא ושמא לא יהיו דבריו מתקבלים נעשה לו נס מן השמים וצמחו לו שורות של שערות לבנות כמנין שנותיו ונהיה דומה לאיש שיבה, ועל זה אמר הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים ממש (אבודרהם סדר הגדה).
"ברוך המקום ברוך וכו'
מזכירים בהגדה בקטע של "ברוך המקום" ארבע פעמים ברוך, וזה מבאר אבודרהם כנגד ארבעה בנים שדברה עליהם התורה חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול (אורחות חיים כו). וממשיכים "ברוך שנתן תורה": שזה כעין ברכת התורה על הדרושים שאומרים בהגדה ואומרים בלשון המקום ולא בשם ה' שהרי כבר ברכו בתורה ואין להזכיר שם מלכות (שבלי הלקט סדר פסח ריח).
"כנגד ד' בנים דברה תורה": הסיבה שנקטו דווקא ארבע סוגי בנים ולא יותר לפי שמצאנו ארבע פסוקים בענין הפסח שכל אחד מהם כתוב בן א. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב – כו), ב. "והגדת לבנך" (שם יג – ח), ג. "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" (שם יג – יח), ד. "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם" (דברים ו – כ) (ריטב"א).
"ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא",– אומירם ב' פעמים ברוך, כדי לתת הודאה ושבח על שתי דברים אחד על החסד שלא השלימו השיעבוד במצרים, ועוד על שיצאו ברכוש גדול (רש"ב).
"והיא שעמדה" – כשאומירם והיא שעמדה מגביה הגביה (של"ה הובא במשנ"ב תעג ס"ק ג), והטעם שמגביה לפי שמוזכר בו ישועה, וכל מקום בהגדה של פסח שמוזכר בה ישועה מגיביהם את הכוס וזה על פי הפסוק (תהילים קטז – יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (רוקח בגדה של פסח, ערוה"ש תעג כג),
וצריך לכסות את המצוות בשעה אומרים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו…" והטעם שמכסה המצות כדי שלא תבוש הפת שאנו מברכים על הכוס של יין ולא על הפת שהיא קודמת בברכה (חק יעקב לד).
אחרי והיא שעמדה מביא בעל הגדה את הסיפור על לבן הרשי "צא ולמד מה בקש לבן הארמי" וזאת כדי להביא ראייה למה שאמרנו בקטע הקודם שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו, מלבן הארמי שרצה להרוג את יעקב וכל דברים הללו מעשי אבות סימן לבנים (ריטב"א). נשאלת השאלה מדוע לא הביא בעל הגדה את מה שעשיו רצה להרוג את יעקב שהוא מפורש בתורה לפני מעשה של לבן, לפי שכונת בעל הגדה לומר שעומדים עלינו לכלותנו בלי סיבה כלבן, ולא ממעשה של עשיו שהיא עם סיבה, על שלקח לו יעקב את הבכורה (מהר"ל).
