הגדה של פסח – מוציא מצה

הגדה של פסח –  מוציא מצה

מוציא מצה ביאור – לוקח ג' המצות (ב' שלמות והפרוסה באמצע) ומברך עליהם כמו שיבואר 

הכרזת  מוציא מצה – יש אומרים  שיכריז קודם הנטילה את הסימנים "רחצה" "מוציא מצה", והטעם: כדי שלא יהיה הפסק בין הנטילה לברכה (קובץ מבית לוי ניסן), ויש הנוהגים:  שאומרים אחר הנטילה, והטעם שזה לא נחשב הפסק  לפי שאמירה זו נחשבת צורך הסעודה וכל דבר שהוא צורך הסעודה לא נחשב להפסק  (ויגד משה סימן כד אות ח).

הטעם שלוקחים  שלוש מצות, שתי מצות בשביל לקיים מצות  לחם משנה ככל יו"ט, והפרוסה זכר ללחם עוני (מג"א תעה ס"ק א).

הברכות

ברוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. – בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

צורת הברכה – יאחז את שתי המצות והפרוסה ביניהם (שו"ע תעה א), והטעם שאוחז שניהם: משום שיש פוסקים שסוברים שצריך לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה, ויש שסוברים להפך שיש לברך על המצה על אכילת מצה ועל הפרוסה המוציא, ובכדי לצאת ידי כל השיטות אוחז שניהם בידו ומברך ב' ברכות ואחר כך בוצע השלמה (ט"ז תרה א, משנ"ב תעה ס"ק ט).

"ויבצע משתיהן ביחד" (שוע תעה א), והטעם שבוצע משניהם יחד: מכיון שמעיקר הדין  צריך לאכול משניהם יחד ולכן נכון שגם הבציעה תהיה בבת אחת על שניהם (משנ"ב תעה ס"ק ג),

בוצעים את המצה ביד ולא בסכין  והטעם: כדרכו של עני שפורס ביד ולא בסכין.

"ומברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך בוצע" (שו"ע תע"ה א), הטעם שמברך תחילה המוציא, לפי שהוא תדיר יותר ויש כלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם  

חלוקת המצות – המסובין שאין לפניהם קערה עם ג' מצות, אלא אוכלים מקערה של בעל הבית  יאכלו תחילה מהמצה העליונה של בעל בית ואחר כך יאכלו מהמצות שלהם , והטעם: לפי שחיוב לחם משנה חל על כל המסובים, ולחם משנה מקיים אפילו בפחות מכזית מהמצה של בעל הבית  (הליכות שלמה פרק תשיעי מ).

כוונה בברכת אכילת מצה – יכון בברכה לפטור גם את המצה של אכילת הכורך וגם את המצה של האפיקומן, והטעם: לפי שמשמע לשיטת רש"י ורשב"ם שבאפיקומן יוצאים במצוות דאכילת מצה אלא שתקנו לברך בתחילת הסעודה (שעה"צ תעז א). כוונה באכילה – כשאוכל המצה יכון שאכול את המצה על זה שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ כשיצאו ממצרים.

אכילת ב' כזיתים – לוקח ב' כזיתים ומברך ובוצע (מג"א תעז ס"ק א) והטעם שצריך לאכול ב' כזיתים  לפי שכזית אחד צריך משום ברכת המוציא שעל  ברכה צריך אכילת כזית (מג"א תעה ד) וכזית השני משום מצות אכילת מצה, טעם אחר: משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות דהיינו כזית אחת על שתי מצוות לכן לוקחים ב' כזיתים אחד על המוציא, והשני על מצות אכילת מצה (ט"ז שם)

צורת אכילת הכזית: יש להשתדל לאכול מהר ולגמור במהירות את הכזית (באר היטב תעה ד) ובירושלמי כתוב שיש לבלוע כל הכזית יחד, במשנ"ב כתב שצריך להכניס לפה כזית בבת אחת ווכשהוא בתוך הפה לרסקו אבל אינו מחויב לבלוע בבת אחת (תעה ד). ויש שאומרים שיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס (מהרי"ל הלכות סדר והגדה). וכן כתב הגרשז"א במצוות שלנו שקשה לאכול כשני כזיתים בכדי אכילת פרס נכון לאוכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת אם לא שיודע שיגמור אכילתו בתוך זמן זה (הליכות שלמה פרק תשיעי מא).

שיעור זמן אכילה – צריך שלא ישהה מתחילת אכילתו עד סופו יותר מכדי שיעור אכילת פרס, כמה זה שיעור כדי אכילת פרס לכתחילה לא ישהה מתחילת האכילה יותר משתי דקות, ויש אומרים שלא ישהה יותר מארבע דקות, ולזקנים וחולים אפשר להעמיד בשיעור הקל ביותר דהיינו תשע דקות כדעת (שו"ת ח"ו סימן טז) החת"ס (מרן הגריי"ק בספר שיערין של תורה בשיעורי המצוות אות ל).

שיעור אכילת שתי הכזיתים – הזמן אכילת שני כזיתים הוא בכדי שני אכילת פרס ומנהג העולם כשיעור אכילת פרס אחת (מקראי קודש פסח חלק ז ב מילואים סימן מט בשם הגרשז"א).

נשים וקטנים כיון מעיקר הדין  מסםיק לאכול כזית אחד יש להקל לנשים וקטנים שיאכלו רק כזית אחד, ומובא באורחות רבינו (עמוד ע) בשם החזו"א וכן בשם הקהילות יעקב שהיה אוכל רק כזית אחת במוציא מצה.

שיעור כזית – כיון שאכילת מצה חיובה מהתורה ראוי לקחת כזית גדול שהוא כעשרים גרם לכזית מצה, ומכיוון שמהתורה מספיק כזית אחד ייקח שיעור של שתי כזיתים שזה שלושים גרם ויוצא ממה נפשך ידי חובה שתיהן, מצה מכונה: שיעורו הקבוע (לפי שגודל המצה הוא קבוע בשונה מצות יד שכל אחד גודלו אחר) הכזית הגדול הוא שתי שליש מצה,

אכילה יותר משיעור– יש כתבו שיש להרבות באכילת מצה בליל פסח ומקיימים מצווה במה שאוכלים אף יותר משיעור (גבורות ה' למהרי"ל פרק מח).

הטעם שאין מברכים ברכת "שהחיינו" על אכילת מצה. לפי שיוצאים ידי חובה בברכת שהחיינו בקידוש, (אבודרהם) כמו כן יוצאים ידי חובה בברכת שאומרים "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור שאומרים בברכת אשר גאלנו" (רוקח שעא).

בדיני אכילת המצה –אמירת הנני מוכן – אפשר לומר "הנני מוכן ומזומן" לפני אכילת המצה ואינו נחשב להפסק בדיבור כיון שזה צורך הסעודה.

מצה שלימה: כדאי לקחת מצה שלימה ללחם משנה אמנם אם קשה למצוא שלימות ממש בעיקר הקושי במצות של יד יכול לקחת גם אם חסר משהו (הגרי"ש אלישיב הגדה של פסח עם פסקי רבינו).

מצה שרופה: האם מצה שרופה נחשב כחלק מהכזית,  התשובה חתיכות מצה שרופה אינה נכללת בכזית ואינה נחשבת למצה ולכן אפשר לדרוך על הפרורים השרופים (הגרי"ש אלישיב הגדה של פסח עם פסקי רבינו).

אכל בלא ברכה: אכל מצה בלי לברך יצא ידי חובה אכילת מצה, (הגרשז"א הליכות שלמה פרק תשיעי לט) ולא נחשב למצווה הבאה בעבירה כי העבירה אינה בעצם האכילה אלא רק חסר ברכה  (דבר הלכה שם עו, וכן דעת הגריש"א הגדה של פסח עם פסקי רבנו עמוד 25). ויש שיטות שאומרות  שלא יצא ידי חובה משום שאמרו חז"ל (ברכות לה, ב) כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל, נמצא שאוכל באיסור ונחשב כמצווה הבאה בעבירה (שו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן שפא).

שכח לברך על המצה – בירך המוציא ושכח לברך "על אכילת מצה", דינו שאם לא אכל כזית יכול לברך, ואם אכל כזית מצה הפסיד הברכה (הגריש"א הגדה של פסח עם פסקי רבינו).

טבילה במלח

האם יש לטבול את המצה במלח – יש שנוהגים שלא לטבול את המצה במלח, והטעם: משום שפת נקיה אינה צריכה מלח (רמ"א תעה – ג), טעם אחר: שיותר נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח (לבוש תעה א, משנ"ב שם ס"ק ד), טעם אחר: כדי לצאת ידי חובת אכילת מצה במצה שאין עמה תערובת של טעם אחר (שו"ע הרב תעה י),

ויש שנהגו לטבול וכן מובא בבה"ט סק"ג כתב מכתבי האר"י שיש לטבול במלח, המהרי"ל כתב הטעם שצריך לטבול המצה במלח, משום חיבוב מצוה (מהרי"ל סדר הגדה עמוד י).

שיחה בטלה – האם מותר לדבר ממצה עד כורך יש להיזהר משיחה בטילה ממצה עד כורך, כדי שיעלה ברכת אכילת מצה ואכילת מרור גם לכורך (שו"ע תעה א), ובדיעבד אם דבר  אין צריך לחזור ולברך על הכורך (משנ"ב תעה ס"ק כב).

ויש שכתבו שיש להיזהר בדיבור עד אחר אכילת אפיקומן לפי שברכת "על אכילת מצה" הולכת גם על אפיקומן (של"ה ריש פסחים ד"ה ויחזור), ויש שכתבו שיש להיזהר משיחה בטילה מקידוש עד אחר הלל (של"ה שם). וכתב הגרשז"א שנהגו שאין נזהרים בזה והטעם: מחמת קושי הדבר לא נתקבלה חומרא זו (הליכות שלמה פרק ט דבר הלכה אות עה).

ברכת הפת – על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ (ברכות פרק ו משנה א).

הטעם שקבעו ברכה לעצמה ולא מברכים בורא פרי האדמה כשאר גידולי קרקע מפני חשיבותו של הפת שהוא סועד את הלב כדכתיב (תהילים קד – טו) "ולחם לבב אנוש יסעד".